אולי - התנהגות כלבים
אולי הוא סיפור חריג – הוא לא מקרה של המרפאה אלא הכלב הפרטי שלי. זה שכשמגיעים אלי בדרך כלל לא רואים.
בחרתי לשתף את הסיפור על אולי, מאחר והוא מכיל תחום אחר בטיפול בחיות מחמד - הצד ההתנהגותי.
את אולי אספנו בטיול לדרום. היינו בדרך לראות גשם מטאורים במצפה רמון, ובדרך עצרנו במשאבי שדה – בתחנת הדלק. אולי היה שם, גור כבן חודשיים משחק עם בקבוק ריק, ומאוד חברותי. בעל המקום נראה מאוד לא מרוצה מזה שהכלב היה שם, ולמרות שמאוד רציתי לקחת אותו ערן סירב – כבר היה לנו כלב וגרנו בדירה שכורה קטנה בתל אביב. המשכנו למצפה, ראינו כוכבים. קפאנו מקור וחזרנו. דמותו של הגור הבודד לא עזבה אותנו ובדרך ערן הציע לעבור בתחנה שוב, אם הכלב יהיה שם ניקח אותו. מצאנו אותו מכורבל לבדו מתחת לשולחן קקל בתחנה. אספנו אותו, הורדנו ממנו מסטיקים ישנים והלכנו לישון.
כבר בלילה שאחרי הבנו שיש לנו עסק עם גור חכם אבל בעייתי. אולי הקיא והגן על הקיא שלו בחירוף נפש – לא נתן להתקרב כדי שננקה. חשוב להדגיש שאצל גורים של כלבים וחתולים יש שלב התפתחותי שקריטי שיעברו – שלב סוציאליזציה (חיברות) – הם עוברים אותו כאשר הם עם אמם – הם לומדים לשחק עם כלבים אחרים (אחיהם הגורים) ומסתגלים לקיומם של אנשים בסביבתם. שלב זה מתרחש בין גיל שלושה שב' (קצת אחרי שהגור פוקח את עיניו ומתחיל להיות מוטורי יותר) עד לגיל 16 שבועות. וגם בתוך "חלון" זה ישנן דרגות שונות של זמנים רצויים לחשיפה וחיברות. ככל שהחשיפה לסביבה, לרעשים, אנשים, חיות אחרות ואינטראקציות שונות תחול מוקדם יותר, הגור יסתגל ויעבור הביטואציה -יידע להתמודד עמם כחלק מעולמו ולא יגיב בחרדה עד כדי בעתה. גורים שייחשפו לראשונה לגירויים שונים לקראת סוף תקופה זו, יגיבו בחשש ובחשדנות ויהיו הססנים יותר. גם לאחר תקופה זו חשוב להמשיך ולשמור על חשיפה לגירויים על מנת שרמת הגרייה תמשך. נוכל לראות השלכות של חוסר בגרייה במצבים בהם גורים בוגרים יותר (בגיל מס. חודשים) מובאים למכלאה/פנסיון וכשהם יוצאים ממנה הם חשדנים ומגיבים בפחד וחרדה. מי שגידל גור צעיר יודע שההנחיות הן לשמור עליו עד שיסיים את תקופת החיסונים, אולם גם בתוך תקופה זו (שחופפת למעשה לתקופת הקריטית להתפתחותו החברתית), יש למצוא את הדרך לחשיפה לגירויים – משחקים, קולות, חברת אנשים שונה ומגוונת, מרקמים וכו'.כמו כן, כשניתן- יש להקפיד ולאפשר לגור להיות עם אמו ואחיו עד גיל 8 שבועות.
ובחזרה לאולי- אולי הוא מהגורים שלא עשה מעולם צרכים בבית – תמיד בחוץ – ידע איפה הדלת וכשרצה לצאת ישב לידה, ביקש וחיכה. כתבתי חכם... עם זאת, כגור אבחנו את אולי ככלב בעייתי, מצד אחד הוא היה "כלב אלפא" מנהיג מלידה– את ברוס, הכלב הראשון והמבוגר שלנו, הוא חינך מיד לתת לו כבוד. הוא מנע ממנו גישה לחפצים ולספה האהובה עליו, ונהם עליו כל פעם שהיה הולך למקום שלא נראה לו. לא תמיד הוא הסתפק רק בנהימה. מצד שני היה כלב חרדתי – וכלב חרדתי הוא כלב שינשך ברגע שירגיש איום קל. לדוגמא אם תיגש ללטפו בתנועת יד מהירה. אין ספק שאנחנו ולא מעטים ממקורבינו, חטפנו כמה נשיכות בדרך.. אחת הבעיות הקשות עמו היו שהוא לא היה מזהיר לפני נשיכה, לא נהימה, חשיפת שיניים או אזהרה אחרת. גם הנשיכות היו נשיכות אמיתיות ולא נשיכות אזהרה/סימון שטחי על העור.
נגשנו לאילוף. המאלף יעץ להפטר מאולי ובכל מקרה לסרסו על מנת להרגיע אותו. לקחנו רק את העיצה השניה. מאחר וסירוס מוריד את יצירת הטסטוסטרון, הוא מפחית תוקפנות זכרית והתנהגויות נלוות. ככל שהסירוס ייעשה בגיל מוקדם, ההתנגהות הגורית תשמר ולא תשתרשנה התנהגויות האופייניות לזכר בוגר מינית.
בהמשך קראנו ספרים ומאמרים על כלבי אלפא והתנהגות להקות בטבע. וניסינו הרבה שיטות (כולל שיטת ההצפה להרגיל את הכלב למה שמפריע לו ע"י חשיפה מרובה), אך גם מה שהצליח היה זמני או חלקי, הבנו שיש צורך באיש מקצוע שילווה אותנו וייתן פתרון ומענה בכל רגע.
במהלך הזמן והרבה לפני לימודי הוטרינריה, הגענו ל"לוחש לכלבים" הישראלי – איש יקר בשם אבנר רז, בעל בית ספר לאילוף. אבנר לקח את אולי בפרויקט אישי ואפילו התנדבותי. אבנר הסביר לנו שכלב כמו אולי צריך להיות במשטר ובמקום קבוע בהירארכיה של הבית. מסתבר שזה מתחיל בפרטים הקטנים:
אולי תמיד יאכל אחרינו – כי בטבע הנמוכים בהירארכיה אוכלים אחרונים
לאולי אסור לשים עלינו ראש בדרישה לליטוף – כי אז הוא קובע מתי מלטפים וגם השכיבה על הגב של "בואו תלטפו לי את הבטן אני כל כך חמוד" – אסורה, כי שוב, את המנהיג מפנקים.
אולי תמיד יצא שני מהבית, ותמיד ישב לפני פתיחת הדלת.
הוא לעולם לא יגיע לפתוח את הדלת לאורח – כי לא הוא מנהיג הלהקה שהולך בראש למפגש עם זר. כאשר מגיע אורח הוא נשלח למקום וע"י כך בעצם נרגע.
לאולי יש איזור מוגדר בבית – שהוא האיזור שלו – רצוי בפינה – בה יהיו לו שני קירות מגנים (לחרדה) ועדיין יוכל לראות את שאר הבית. כך הגיע לביתנו כלוב ההטסה - המקום של אולי – הוא יכול להכנס ולצאת ממנו באופן חופשי אלא אם כן צריך למנוע ממנו. כעבור ימים ספורים, גילינו שאולי אוהב את המקום החדש. ואכן הדבר תרם רבות להרגעתו.
אולי אומן על ידנו ללכת לצידנו ולעולם לא לפנינו.
טון הדיבור שעבד על אולי, באופן מפתיע, הינו הטון השמח כאשר הגיב כראוי לפקודות – כלומר טון לא מאיים וחייכני – הטון הזה הוריד את רמת החרדה של אולי והוסיף לשיתוף הפעולה
לבטחונו – אלפנו אותו שכאשר מגיעים לשפת מדרכה לפני מעבר כביש הוא יושב מיד – מבלי לקבל פקודה.
לבטחונו ולבטחון הסביבה – אלפנו אותו שכאשר הרצועה נופלת – כלומר הוא משוחרר הוא מתישב מיד. וכמובן שלעולם אינו הולך משוחרר...
אחד הדברים הכי חשובים שלמדנו – זה שבדומה לדיאטה, זה לא מפסיק. כלב כמו אולי חייב את הטקסים האלה כל הזמן. חשוב לתרגל ולהקפיד כל הזמן.
ומה עם ילדים?
בזמן ההריון עם עופרי ולאחר מכן עם רותם, ביצענו הכנה:
1. הלכנו לוטרינר המתמחה בפסיכיאטריה של כלבים – הוא צייד אותנו במרשם תרופתי שיעזור למתן את התגובות החדות של אולי. יש לקחת בחשבון שטיפול תרופתי בלבד אינו הפתרון, הוא חייב להיות מלווה בטיפול התנהגותי ובמתן כרוני של תרופות נוגדות חרדה, יש צורך בבדיקות תקופתיות.
2. לקראת ההגעה הבייתה – חזר ערן עם חיתול עליו שכבה עופרי בבית החולים ונתן לאולי להריח תוך כדי יצירת אוירה חיובית (צ'ופרים, חיזוקים חיוביים וכו).
3. כאשר הגענו עם עופרי ובהמשך עם רותם הביתה – אולי קיבל אותנו מחוץ לבית, שוב עם חיזוקים חיוביים כאשר הוא רואה ומריח אותם – הכל באוירה חיובית ומאושרת
4. בבית, המטרה הייתה לגרום לו להתעלם מנוכחותם ובכך לא לקחת אחריות או בעלות עליהם
כאשר הם היו בטווח ראייתו או התקרבו אליו הוא מיד נשלח למקום (עד שזה הפך להיות אוטומטי אצלו, להתרחק מהם)
כאשר היה פרוס שטיח משחק והם עליו, הוא למד לא לדרוך על השטיח – גם כשמשכנו אותו לכיוון השטיח הוא התחמק, ולא נכנס
5. כמובן שגם כאשר הילדים גדלו, הסברנו להם כמה שיכולנו לא לגשת לאולי מהר, ולשמור מרחק
כיום אולי כלב מבוגר, 13 שנים שהוא איתנו, ויחסנו אמביוולטים – מצד אחד גידלנו אותו מינקות, ומצד שני כואב לנו שצריך להפריד אותו מהמשפחה ומחברים, וכמובן שאנחנו לא יכולים לאמץ בע"ח נוסף כל עוד שהוא איתנו. ישנם מספר אנשים מעבר למשפחה, אליהם אולי מגיב טוב. אבל מספר זה מצומצם.
ואם אחזור לרגע למטרת הפוסט, חשוב לדעת שגם לכלבים בעייתיים יש פתרונות. סה"כ במהלך השנים עם אולי היה לנו סיפוק רב מההצלחות איתו. מובן שעם כניסת הילדים למשפחה, הדבר לווה בחשש מסויים שלנו. מאוד חשוב לשמור על הרגשת הבטחון של חיית המחמד (או התפלץ) אותו אנו מגדלים – עובדתית הטיפול ההתנהגותי עזר מאוד, וגם התרופתי שיפר לא מעט.
עולם הטיפול ההתנהגותי בכלבים הוא רחב מאוד, והטיפול בו מאתגר ומניב תוצאות. כלבים עם חרדת נטישה, כלבים שמטילים שתן בבית, תוקפנות והרס, ועוד – לכל אלה יש פתרונות לא רפואיים וכדאי מאוד להוועץ באנשים מומחים בתחומים אלה.
